נוגעת/לא נוגעת
עודכן: 24 במרץ 2018
תקופות אמיצות שבהן אני כותבת בלי פילטרים, אל מול תקופות משתבללות שבהן אני מתביישת אפילו מעצמי.
הכתיבה שלי מרפאת ופוצעת אותי בו זמנית.
כבר כמה שבועות שאני מסתובבת סביב עצמי. לא ברור לי מה אני מחפשת אבל בוודאות אני במרדף אחרי משהו בלתי מושג. כתבתי ואז ציירתי ואז צילמתי ובכל פעם השובע מגיע רק לפרקי זמן קצרים והרעב הגדול משתלט שוב ויוצר אותי טורפת.
מה שברור לי זה שאני לא כותבת. לא באמת.
גם כשאני מנסה לעמוד במשימה השבועית לקורס הכתיבה שלקחתי - להגיש 3000 מילים-
אני כותבת סתם, לא מהלב, לא כמו שאני רגילה.
“זה ממש בסדר שהורה יכתוב על הילד שלו, את אפילו יכולה לשתף אותו, לשאול לדעתו, לשמוע מה הוא חושב על זה”
אמרה לי הפסיכולוגית בביטחון מוחלט כששיתפתי אותה שאני לא מסוגלת לכתוב את הספר הזה ולא יודעת אם בכל רוצה. ביקשתי את זה ממנה כאישור בכתב והיא חייכה.
זה באמת בסדר שמישהו יכתוב על המשפחה שלו? על הילדים שלו? על הזוגיות שלו? וגם כשאני טווה עוד חוטים ועוד דמיונות סביב הדמויות והעלילות שלי, המקור עדיין קרוב מידי לאמת. הרגשות הם הרגשות שלי. האירועים הם אירועים שעוררו בי סערות. הדמות היא לגמרי חלק ממני. וגם אם אחר כך אני משנה את כל הפרטים, עדיין א-נ-י יודעת את האמת.
אנשים מזכירים לי שהספר הקודם היה בדיוק אותו הדבר, הציף את אותן חששות, זה לא עושה את זה קל יותר. זה לא מנחם בשום אופן.
כשהחלטתי לכתוב עוד ספר רציתי לעשות זאת כי נוכחתי כמה מרפאת הכתיבה, על כל החשיפה שכרוכה בה. ורציתי להמשיך ולרפא כל תחום בחיי. גיליתי קסם שעובד נהדר, למה לא להמשיך ולהשתמש בו?
ניסיתי את הקיצון השני. שחררתי את עצמי מהחלום. אז לא אהיה סופרת, אז מה? מי אמר שזה באמת החלום שלי? אלא שהימים איבדו מקיסמם ונתקפתי רעב עמוק. המשמעות התערפלה והזמן הפנוי שלי הפך לשטחי.
הכתיבה ממלאת אותי. היא ממלאת אותי במשמעות. השאיפה והציפיה להגיע לרגעים של כתיבה הם כמו רומן מסעיר שקורה לי. אני משתוקקת אליהן. מפנטזת עליהם וכשהם קורים,
אני רגועה ומסופקת.
אני מסתובבת סביב ומחפשת מרגוע. לרעב. לפחד. לתשוקה.
ובינתיים, אני כותבת כאן ומשתפת.
ואתם? מוזמנים למסע המוזר והמהפנט שלי עד שאשבע,