• עדי ליניאל

להסתגל לשינוי

אני יושבת מול החלון שאפוף בעשן או ערפל, כנראה גם וגם, ודוחה את הרגע שבו אצא החוצה ואראה את השינוי. אחרי יום קשוח שהתחיל אתמול בערך ב15:00 עם שמועות על שריפה בבית מאיר, התפשטה האש והגיעה במהירות ליער שאני כל כך מחוברת אליו.





התרוצצתי בקצה הרחוב מנסה לעזור למצוא את המתאם לברז הכיבוי ומשכנעת את עצמי שאולי זה יציל את הרחוב, אבל היער המשיך להישרף מולי ברחש נורא של אש שלא שמעתי אף פעם קודם . הרחש היה של נהר חזק ומכלה שפושט בין העצים ומעלה ענן אפוקליפטי וסמיך לשמיים. מידי פעם ביצבצו להבות מלחיצות וצלליות של עצים גבוהים זעקו הצילו בדומייה. עמדתי מולם ופרצתי בבכי. ביקשתי סליחה על חוסר האונים הנורא.


אחרי שפינו אותנו, כשישבנו אצל חברים טובים וגמענו כל ידיעה בצמא של שליטה הבנתי שוב את השיעור הכי חשוב בשבילי לפחות, בתקופה האחרונה.

לשחרר את האחיזה וללמוד לקבל ולהסתגל לשינוי.



אני נאחזת במה שטוב לי, מתפללת שלא ישתנה לעולם, רוצה להקפיא ולשמר בדיוק ככה.

ובכל זאת העולם קיים והטבע מטבעו מביא שינויים.

לעיתים כאלה שנמשכים שנים ולעיתים בין לילה.


אנחנו שונאים שינויים, בעיקר כאלה שנכפים עלינו, אבל התקופה האחרונה מביאה שינוי אחרי שינוי והבנתי שככל שאני מסתגלת יותר ומתנגדת פחות ככה קל לי להמשיך הלאה.


הפעם שיעור קשוח במיוחד ואני יכולה להרגיש את הלב המדמם שיהיה לי בכל פעם שאצא ליער ואצפה באנדרטאות הגזעים החרוכים ובמראה של בית קברות לעצים ולבעלי חיים.

שינוי זה חלק מהחיים (וגם לסמוך אבל זה לפוסט אחר) וכמה קלישאתי שזה לא יהיה אני מרגישה שכדי לשרוד צריך ללמוד אותו וכמה שיותר מהר.


לדעת להביט קדימה ולמצוא את האופטימיות (מודה שהיא מתחבאת טוב טוב מפניי בשנה האחרונה).


אז נוט טו מייסלפ, להתרגל לשינוי, לחבק אותו ולא להתנגד לוו.

מותר לבכות ולהתאבל על מה שהיה אבל תמיד להביט קדימה אל מה שיהיה, טוב או רע,

בטוח משונה.






10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שתיקה