• עדי ליניאל

חשיפה

כבר זמן מה שאני מלקה את עצמי בעקביות. לא כותבת. לא מספקת את הסחורה.

לא עונה על הציפיות של אותם אנשים שבחרו לעקוב אחרי בתקופה שבה היצר לפרסם את פנים בטני

ברחבי הפייסבוק והאינטרנט היה חזק מכל הגיון או בושה.

ובתום אותה תקופה סוערת במיוחד, אני מרגישה שקט. ושופטת את השקט כמחסום כתיבה, כבושה / פחד שתפסו מימדים מעכבים, או כסתם עצלנות.


מחפשת את האיזון בכל מקום

״הצורך בחשיפה מגיע כשרוצים בריפוי״ אמרה לי אתמול חברה חכמה והפכה לי את הרע לטוב, ברגע.
״כשאנחנו רוצים לרפא משהו, אנחנו מפרסמים, חושפים, מבקשים את האישור והאהבה של האנשים מסביב.
דווקא כשיש איזון וחוזקה פנימית, דווקא אז הצורך בחשיפה פוחת״.

קלעה בול. ברגע אחד שינתה לי את השיח הפנימי והמלקה.

אני בסדר. אפילו יותר מבסדר. אני מרגישה ממש טוב.

השקט הזה שכל כך מוזר לי, נובע דווקא מסיבות טובות. חוזקה. רפואה. איזון פנימי. רציתי לצעוק כשכאב לי, כשהתביישתי, כשרציתי לדעת שאני לא לבד. וכשקיבלתי את כל אלו, נרגעתי.

״באמת נעלמת קצת״ אמרה לי חברה אחרת אתמול ונצבט לי שוב הלב.

נכון, הורדתי פרופיל, וחסרות לי התגובות, האהבה ותשומת הלב שקיבלתי,

אבל זה כי טוב לי עכשיו, וכי אני מחפשת יותר את השקט שבתוכי ומתחברת אליו.



הכתיבה שלי נובעת ממקום אחר עכשיו, ממקום של יצירה ממקום שקט ונקי , ממקום של אהבה רכה.

47 צפיות

אהובה יקרה

את מכירה את האמצע שלך.

התחברי אליו. נישמי אליו. הקשיבי לו.

אפשרי לו לתפוח ולתפוס מקום גדול בתוכך.

הוא זה שיאיר את חייך וימלא אותם ביצירה ואהבה.

  • Black Facebook Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon

© כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל 2018