• עדי ליניאל

הרגע הזה, שהרגשתי בו את הפער


פסח 2018.

נסענו עם חברים לצימר כדי לחגוג מרחוק את החג.

יצאנו לטיול ביער שצמור ליישוב. יער מדהים וצפוף שאופף אותך באווירת רחם מגונן ברגע שאתה נכנס אליו.

הילדים והכלבה רצו קדימה, חוקרים את השביל הנסתר שמצאנו ואני הקפדתי להשתרך מאחור.

להקשיב למחשבות שלי. להיות מודעת.

כבר ידעתי שאני מרגישה לא טוב עם עצמי.

שהשופט תפס תחת מאז שהגענו ומצליף בי ביקורת וראי מעוות.

תראי אותם. תראי איזה הורים מדהימים וקשובים. תראי את הזוגיות העמוקה שמתרחשת בינהם.

למה אני לא כזאת אמא? שמסבירה בסבלנות רבה כל שדורש הסבר. גם אם אין לי כוח או סתם בא לי שקט.

למה אני לא בת זוג כזו? שמכינה לשנינו כוס קפה ויושבת קרוב כדי לדבר וגם כדי לשתוק, אבל ביחד?

מתי הפכתי לחיה ניצדת בתוך המשפחה שלי שמחפשת באובססיה את הפינה הקטנה והמגוננת שלה שאף אחד לא ייקח לה?

כולם שמחים ואני לא.

מודעת לכך שהאנרגיה השלילית שלי מתפשטת ומסריחה.

מודעת לכך שאני מאוד מאוד שקטה.

אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום.

מלבד להבין למה ואיך לקבל או לסיים את זה.

אני נושמת עמוק, ואז נזכרת באמצע שלי ונושמת אליו שוב.

וכל כך קל לנשום כאן בין הטחב הירוק לקטלבים האיתנים.

אני נושמת ושואפת אליי את הפשטות העוצמתית הזו.

תמיד כשאני יוצאת לטבע הכל מקבל פרופורציות אחרות. בהירות אחרת.

אני נזכרת שהכל בעצם פשוט מאוד. רק לנשום, ולהיות ולקבל את מי שאני. כמו העצים. כמו האדמה.

זה כל הסיפור. זה מה שיש. לא פחות ולא יותר. וכנראה שזה נועד להיות בדיוק ככה.

נועדתי להיות אמא כזו לילדים שלי, נועדתי להיות בת זוג כזו לבן הזוג שלי.

ונועדתי להיות מודעת בחדות כדי להמשיך ולממש את המסע שלי כאן, על הכוכב הזה.

בדרך חזרה נשמתי בקלות יותר, קצת חייכתי, קצת דיברתי.

הרגשתי ששוב בחרתי לקבל אותי, להיות בשולם עם אי מושלמותי.

213 צפיות1 תגובות

אהובה יקרה

את מכירה את האמצע שלך.

התחברי אליו. נישמי אליו. הקשיבי לו.

אפשרי לו לתפוח ולתפוס מקום גדול בתוכך.

הוא זה שיאיר את חייך וימלא אותם ביצירה ואהבה.

  • Black Facebook Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon

© כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל 2018