• עדי ליניאל

המפלצת ואני.


כבר כמה חודשים שאני הולכת לטיפול. מצחיק שעד כמה שחשבתי שאני בנאדם מודע, גיליתי כמה נקודות ושטחים עיוורים יש לי. כמעט כל פגישה מתחילה ב״אין לי מה לספר״ ״לא קרה שום דבר מיוחד״ ״ובעצם הכל בסדר״, ואז ממבוכת השתיקה, עולות וצצות להם מילים ומחשבות שמובילות לתובנות מטלטלות.

אחת מהם קרתה לי במפגש האחרון.


פעם הייתי מאוד אימפולסיבית.

כאישה צעירה ואפילו כנערה זה היה מגניב בעיני. פתאום משתלט עלי משהו שמכבה את המוח וגורם לי לפעול כאן ועכשיו. הייתי ספונטנית, פרועה, אמיצה ואולי לפעמים גם טיפשה. האימפולסיביות הייתה תכונה מאוד מרכזית שלי ודי חיבבתי את מה שהיא הוציאה ממני, המופנמת והביישנית בדרך כלל.



כשהפכתי לאמא האימפולסיביות הפכה את עורה.

היא חברה למפלצת האלימה ששכנה בתוכי והוציאה ממני דמות מכוערת ונוראית שחוותה התקפי זעם וחוסר שליטה רע.

זה היה מסוכן, לי ובעיקר לסביבה שלי.

לאחר שהגעתי לכמה קצוות החלטתי שאו שאני משמידה את עצמי והמפלצת שבתוכי, או שאני עושה היפרדות וקוברת אותה בחיים.

וכך היה.

בגיל 40, במקום להביא עוד ילד כתבתי ספר, סיפרתי עליה, שנאתי אותה, בכיתי, התביישתי, התחברתי אליה מחדש ואיכשהו היא נרגעה. נכבתה.

מאז כתיבת הספר אני כבויה. סליחה, היא כבויה.

כלומר אני חיה ומאושרת ושמחה, אבל אותה תכונה מרכזית ואהובה שלי נקברה ביחד איתה.



אני מדברת על יצירה, אני חולמת על יצירה, אני משתוקקת ליצירה, אני מקנאה בכל בנאדם יצירתי סביבי, ואני מרגישה שאני מפחדת. לשחרר. כי אם אשחרר תשתחרר גם המפלצת שעמלתי כל כך הרבה זמן לאלף.

איכשהו הן כרוכות אצלי יחד והאש שמבעירה אותי וגורמת לי לעשות דברים פרועים שאני אוהבת התחברה לאותה מפלצת אימתנית שאני מפחדת לשחרר.


בטיפול האחרון הבנתי את זה ובכיתי קצת.

אני מתגעגעת ללא לחשוב אלא לפעול.

אני מתגעגעת להקשיב לדחף ולעשות בלי הגיון.

אני מתגעגעת למעמקים שיש בי ואין להם גישה החוצה.

אבל אני מפחדת.


כשהבנתי שזה המצב, ניסיתי (ועדיין מנסה) להפריד בעדינות בין השתיים.

אני מנסה לפתוח פתח צר כדי לאפשר ליצירתיות להשתחרר ועדיין לשים לב שלא לפתוח פתח רחב מידי למפלצת.

אני מנסה להקשיב לדחפים (חיוביים) ולכבות מיד את המוח כדי שלא יתערב ובכל זאת להשאיר אותו עובד ברקע כמשגיח.

אני יודעת שזה מסוכן (לי), אבל אני משתוקקת לשחרר את הרסן ויש בי תקווה שאולי עברתי דרך ואני חזקה יותר כדי לרכב על המפלצת שלי במקום להרדים אותה.



אז הבוקר קמתי ולאחר תקופה ממש ארוכה לקחתי את המצלמה איתי לטיול ביער, למרות שחם ולמרות ש...כיביתי את המוח והלכתי, צילמתי, ורעיונות התחילו להגיע ותשוקה התחילה להתעורר.

ואז, בשירותים, פתאום התעורר בי חשק לכתוב פוסט אחרי שנים ש והגעתי וכתבתי ושחררתי עוד קצת.

אז אימפולסיביות יקירתי, אחרי שנים של אהבה ושנים של שנאה אני מקווה שנגיע לעמק נעים ושווה יותר של קיום הדדי, שיהיה לי בהצלחה:)





114 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שתיקה