• עדי ליניאל

״החיים שלכם מתרחבים או מתכווצים בהתאם לאומץ שלכם.״


״החיים שלכם מתרחבים או מתכווצים בהתאם לאומץ שלכם.״

המשפט הזה הידהד לי בראש כשהתיישבתי לשתות את קפה הבוקר בגינה, בבוקר יום שישי.

מעניין שהוא פוגש אותי עכשיו, כשאני מרגישה שהחיים שלי קצת מכווצים יותר ממה שהייתי מייחלת לעצמי. אומץ זה לא רק להתמודד עם פחדים קיצוניים, לעשות צניחה חופשית, לנסוע לבד לחו״ל, אומץ יומיומי זה להתמודד מול הקול ה״מוריד״ הזה שבראש שלי. זה לא קול מפחיד, אבל זה קול שמרפה את ידיי בשכנוע זדוני.

״באמת תיסעי עכשיו חצי שעה רק בשביל לראות שקיעה בים…?!״

״עזבי, אל תרימי טלפון ותקבעי, אולי לא יהיה לכם נחמד יחד, אולי לא יהיה לכם על מה לדבר….״

״אל תלכי במסלול שונה ביער, ואם יבוא פתאום איזה מישהו מפחיד?״

כמו סרטן שמתחפר בגומחת חול, כך גם אני, מקשיבה לו ומתחפרת בגומחת החול שלי, בשגרה שלי, במנהגים הקטנים שלי, הבטוחים והמוכרים, ביומיום הקטן שלי, ואני לא תמיד שמה לב שדפנות הגומחה לאט לאט שוקעות פנימה ומצמצמות את מרחב המחייה שלי. זו תחושה שמאוד קל לפספס, מעין אי נוחות שמתגברת בקצב כל כך איטי שבקושי שמים לב אליה, אבל היא מתגברת.

ואז המשפט הזה פגש אותי. בבוקר יום שישי שבו עמדתי שוב לנסוע לירקן ולקנות את אותם ירקות, שוב לחשוב על התפריט לארוחת הערב, שוב לבשל ולערוך שולחן, לשטוף כלים, לצפות בכמה סרטוני יוטיוב, שוב לעשות את היוגה שלי ושוב ללכת לישון.

״נניח והיית אמיצה היום, מה היית עושה?״ שאלתי את עצמי בלי להתחייב לכלום,

״נוסעת לסופ״ש לטל, נכנסת איתה לים, רואה שקיעה, אולי אפילו אהיה נועזת ונצא לאיזה פאב:)״

התשובה לא אחרה לבוא והייתה מאוד חד משמעית.

״מה, באמת תשאירי אותם לבד ותסעי?״ כן, באמת!

״תסעי עד חיפה לבד, זה כמעט שעתיים נסיעה?״ כן, אני אסע ואקשיב למוסיקה ואהנה מהנופים!

״החיים שלכם מתרחבים או מתכווצים בהתאם לאומץ שלכם״. והחלטתי להיות אמיצה ולהרחיב קצת את דפנות הגומחה שלי. ליצור לי עוד חוויות, עוד אוויר לנשימה, עוד אירועים, שאולי יהיו מפחידים ולא נוחים ואולי יגרמו לי מלא הנאה. האומץ הוא להתמודד דווקא עם הלא ידוע, עם חוסר הנוחות, עם הידיעה שאני הולכת לעשות משהו שונה ולרגש את עצמי, לטוב או לרע.

בדרך לטל הקשבתי לפודקסאט מעולה שדיבר על קבלת החלטות (חיים שפירא מתארח אצל יהודית כץ, מאוד מומלץ!) ושם הוא דיבר על כך שלכל בנאדם יש בסה״כ 36,500 ימים לחיות, וזה בהנחה שהוא חי עד גיל מאה. לי, שכבר הגעתי לאמצע חיי פחות או יותר, נותרו עוד פחות מ18,000 ימים, בהנחה כמובן שאאריך ימים. 18,000 ימים! זה כלום! איך אני יכולה להרשות לעצמי לבזבז ימים עם הקול המרפה ידיים הזה שמונע ממני לעשות דברים שבא לי?

אז החלטתי להרחיב את החיים שלי, לפחות לסופ״ש הקרוב, ולעשות דברים שאני בדרך כלל לא עושה. כמו להכנס למים העמוקים בים עם טל, כמו לצאת לצעדה לבד בבוקר על הטיילת, למרות שאין לי בגדי ספורט וקצת לא נוח לי, כמו לקנות ירק חדש ולא מוכר ולהכין אותו לארוחת הערב, אלו דברים שעשויים להישמע מאוד קטנים ולא משמעותיים, אבל בשבילי, להתמודד עם הקול מרפה הידיים שתמיד מנווט אותי לאזור הנוח והמוכר, זה אומץ גדול.

10 צפיות

אהובה יקרה

את מכירה את האמצע שלך.

התחברי אליו. נישמי אליו. הקשיבי לו.

אפשרי לו לתפוח ולתפוס מקום גדול בתוכך.

הוא זה שיאיר את חייך וימלא אותם ביצירה ואהבה.

  • Black Facebook Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon

© כל הזכויות שמורות לעדי ליניאל 2018