המפלצת ואני.
כבר כמה חודשים שאני הולכת לטיפול. מצחיק שעד כמה שחשבתי שאני בנאדם מודע, גיליתי כמה נקודות ושטחים עיוורים יש לי. כמעט כל פגישה מתחילה ב״אין ל
המפלצת ואני.
פוסט טראומה
סיפור קטן על האחזות ושינוי
להתאהב במה שיש
״החיים שלכם מתרחבים או מתכווצים בהתאם לאומץ שלכם.״
שיא החוצפה!
מי אני ללא העסק? האחריות? הבגרות?
אני מרוגשת
אישורים מאחרים
סבא שלי היה איש קשה
הרגע הזה, שהרגשתי בו את הפער
פרפקציוניזם (ורוד הוא השחור החדש)
נוגעת/לא נוגעת